כשהתחיל משבר הקורונה היינו בתחושה של קטסטרופה. הדימוי הרווח היה צונאמי ותחושה שכל העולם התמוטט. ואכן נעצרו חיינו ברגע, נשברו הרצפים השונים, ההרגלים, וכולנו התמודדנו עם חוסר מרחב, בידוד חברתי, סכנה מקצועית וכלכלית, ופגיעות בריאותית.
זה נראה שהדברים האלה ימשכו לעד, והינה לשמחתנו, לפחות כרגע, המגפה והשפעותיה בשליטה ויש סימנים יש יציאה החוצה.
אז מה חשוב לנו לעשות ולהבין בעת זו?
גם החזרה הינה שינוי . לקח לנו זמן, אבל הסתגלנו לשגרה חדשה בבית, להתארגנות סביב המשפחה הגרעינית ועבודה מרחוק. חלקינו פיתחנו תחביבים חדשים ונזכרנו באהבות ישנות. יש שאימצו כלב, יש שהיו פעילים ספורטיבית, וחלקנו גילינו את הקשר המחודש עם הילדים. כמובן שהיו גם רגעים קשים ומשברים. כל אחד התמודד עם אתגריו וסיגלנו דפוסים והרגלים חדשים. החזרה לעולם החיצוני יכולה להיות לא פחות קשה מאשר ההתכנסות פנימה. עולה החשש לשלוח ילדים לגן ולבית הספר, איך זה יהיה? איזה מורה הילדים יקבלו? האם הם יהיו עם החברים שלהם? גם פה התמונה היא אי וודאות גדולה. החזרה לעולם העבודה גם היא מאתגרת, רובנו הולכים להתמודד עם מיצוב מחדש ודרישות חדשות, הן מבחינת מערך כוחות פוליטי-ארגוני והן כתוצאה מצרכים חדשים. בדיוק כמו בתחילת הדרך, גם פה יש צורך בקבלת אי הוודאות, התבוננות והפרדה בין מה שנתון לשליטתנו ומה שלא.
ראשית, יש צורך בניהול תהליך פרידה. ההתכנסות פנימה הייתה קשה אבל היו בה גם יתרונות: הפחתת הגירויים בחוץ, הצורך הפוחת לנסוע ממקום למקום ופחות התמודדות עם אנשים שונים. היה משהו בשקט ובשלווה שהצריך התבוננות פנימה כדי להבין מי אני ומה אני, מפגש עם צדדים חיוביים ושליליים שלי. חלקנו גילינו דברים טובים וחלקנו פחות. יש מקום לבדוק ממה אני לא רוצה להיפרד, מה אני רוצה לשמר ואיך אני אשמר את זה גם בשגרה. אפשר לקחת את התקופה הנדירה הזו שבה חייהם של מיליוני אנשים נעצרו, כולל שלי, ולהסתכל עליה כמתנה.
לדוגמה – אחד הייעוצים שעשיתי היו לאמא שרק השתלבה בעבודה חדשה אותה רצתה מאוד ולצערה הרב פוטרה כבר בגל הראשון. בשלב השני, לצד הצער, הכאב ותחושה ההפסד, היא התחילה להנות מהשהות בבית, מהמפגש הבלתי אמצעי עם ילדיה וארגון הבית, מה שגרם לה לתחושת רווחה. בייעוץ עלה שההתמודדות עם הסדר, הארגון והלימוד של הילדים, קשורים לסיפור ילדות עמוק בו היא פגשה את משפחתה הלא מסודרת והלא מתוחזק הוריה היו עסוקים בהישרדות ולא יכלו לתחזק את לימודיה שלה, לתחזק את הבית והיא התביישה להביא חברים הביתה אחרי בית הספר. היא מפחדת לאבד את ההישגים שהיא הגיעה אליהם בתקופה זו, את הזמן שהיה לה עם ילדיה והיא הרגישה צער ששלחה אותם לבית הספר. דיברנו על איזון אחר בין בית לעבודה, קבלת ערך גם בנושא החיבור לבית ולא רק לקריירה. היא החליטה לחפש עבודה חדשה שתהיה גמישה יותר ותאפשר לה לעבוד מהבית.
דוגמה נוספת – בחור צעיר אותו ליוויתי, שרצה לעשות קריירה בתחום המחשבים. במהלך התקופה האחרונה בה שהה בבית ובילה הרבה זמן עם עצמו, הוא הבין כמה הוא צריך קשר עם אנשים. הוא ניסה להרים את חבריו שהיו במשבר, הקשיב להם ונתן להם עזרה, ושאב מכך הרבה כוחות. בתקופת הקורונה הוא התנדב לתמוך בילד עם צרכים מיוחדים מהבית ולעזור לקשישים, עבודה שנתנה לו הרבה סיפוק ומשמעות, ובעקבות כך החליף את הקריירה שלו לתחום החינוכי-טיפולי.
השינויים לא תמיד צריכים להיות דרמטיים כל כך.
מה השינויים שאתם עברתם?
מה הייתם רוצים לזכור מהתקופה הזו?
שתפו אותי