לא מזמן נחתה עלינו הנחיה חדשה לפיה נגזר עלינו לצאת רק בטווח של מאה מטר מהבית. לאחרונה השינויים מתחרשים בקצב מטורף. למעשה, התקופה נוכחית מאופיינת ברצף אירועים שעשויים בהחלט להחוות כטראומטיים, אבל אינם מייצרים מרווח שיאפשר לנו לעכל את מה שזה  עתה התרחש. המציאות שלנו משתנה מהקצה לקצה וכבר אנחנו נאלצים להתמודד בדחיפות עם דברים חדשים, עוד לפני שהספקנו לעבד את ההשלכות (הטכניות, הרגשיות, הכלכליות, המשפחתיות) של המצב הקודם.

העולם כמו שידענו והכרנו נעלם, אנחנו מתמודדים עם דברים חדשים הן במישור הרפואי, הן המשפחתי והן במישור הכלכלי. כל אלה משפיעים גם על האיזון הנפשי שלנו. אנחנו צפויים כנראה לשינויים חברתיים, פוליטיים, והיד עוד נטויה.

התגובה הראשונה שלנו הינה שוק, צמצום, התכנסות למצבים ראשוניים ודאגה לקיום היומיומי. ואכן, התגובה הזאת הישרדותית וטבעית ביותר. מתבקש ואף הכרחי לאפשר לעצמנו את הרשות הפנימית לעצור ולבחון – מה קורה לנו במצב הזה ואיך לעבור את היום-יום.

במובן התעסוקתי, רבים מאיתנו איבדו את העבודה או לפחות את הביטחון שבקביעות. יחד עם זאת, למשבר הזה יש אפיון מיוחד: הוא מתרחש בכל העולם. מעולם לא חשנו שותפות גורל אנושית ברמה שכזאת, בה כל האנשים על פני כדור הארץ חשופים, מתמודדים עם אי הוודאות ועומדים נפחדים ונפעמים כאחד מול גלי השינוי.

אז מה נדרש מאיתנו במצב הזה?

נדרש להימנע ממגע אנושי כדי לשמור על בריאותנו, לא לעשות את הדברים שאנחנו רגילים כמו ללכת לעבודה, להתחבק עם האהובים שלנו, לנוע בחופשיות בעולם, וכל זה קורה לנו: דור שהיה רגיל לנסוע לכל קצוות כדור הארץ באינטנסיביות הולכת וגדלה, לחוות הרבה דרגות של חופש ולחפש עוד ועוד גירויים. אנחנו נאלצים להרפות, לתקשר עם ראשים מתנועעים ב”זום” ולמתן מאוד את התנועה הפיזית.

האם המיתון בתנועה הפיזית קשור בהכרח גם למיתון התנועה הנפשית? האם בהכרח נגזרת אחת של השניה? האם יש אפשרות דווקא להתרחב, לעשות זום אין וזום אווט, בתוך המציאות הזאת? או במילים אחרות, כמה מרחב יש במאה מטר? האם צמצום המרחב מאפשר לנו לגלות כל סנטימטר? לחקור מה שקרוב? להתמקד בדברים הקטנים? לא רק במובן הפיזי, אלא גם במובן הנפשי והתודעתי. אולי דווקא השקט בסדר היום שהתבלבל לנו, מאפשר לעשות סדר חדש, חיצוני ופנימי. האם המציאות שנוצרה יכולה לתת הזדמנות? האם יהיה לנו את הכוח להסתכל פנימה, לראות מה אנחנו באמת אוהבים וצריכים לעשות ולמה אנחנו מתגעגעים?

חוסר המגע החיצוני מאפשר מגע פנימי עם עצמנו. אי אפשר לצאת החוצה, אך אפשר להיכנס פנימה, לשוטט לא רק בין חדרי הבית, אלא גם בחדרי הלב. אפשר לבחור בהתחברות לכל הרעשים החיצוניים, ואפשר לבחור להתחבר לשקט הנדיר המתהווה.

ואנחנו יודעים: אחד הדברים הקשים בעולם זה לעמוד מול עצמנו בלי מסכות והסחות דעת. 

הווירוס מדבק, מפחיד ואפילו הורג, אבל יחד עם זה יש עוד דברים ויראליים שקורים ומדבקים. אומנם יש הידבקות בחרדה ובחשש, אך גם הידבקות בדחף ליצירה וללמידה שמובילה להתפתחות. וכל אלה קורים במישור הווירטואלי המחבר את כולנו. אפשר להגיד שקשרים מתרחקים אבל בעצם הם משתנים, נוצרות זוויות חדשות. אנחנו נפגשים עם אנשים בחדר העבודה שלהם, במרפסת, במטבח ביתם ואפילו בחדר השינה. לפרקים דווקא ה”זום” הביתה וההתכנסות מאפשרים אינטימיות אחרת. יש לנו הזדמנות להמציא את עצמנו מחדש, ולהיות חלק מהעולם החדש שנוצר.

כולם מדברים על “להפוך לימון ללימונדה”? אבל איך ניתן לעשות זאת? גמישות היא שם המשחק. 

ואכן קורים דברים: מבוגרים לומדים להיכנס לעולמות האונליין. צעירים לומדים להסתדר עם הילדים בלי עזרה של סבא וסבתא או להפוך ערמת ירקות למרק טעים. מי היה מאמין?

ועדיין, חרדה, לחץ, תסכול וחשש מאי וודאות הם נחלתם של כולנו.

מה ניתן לעשות כדי לנסות להפוך משבר להזדמנות לצמיחה ועשייה?

ריכזנו עבורכם מספר טיפים: 

התמקדות:

השקט מחדד את המודעות הפנימית. כמו שהטבע חוזר לעצמו עם פחות רעלים, גם אנחנו יכולים לחזור לעצמנו, לנטרל את הכוחות הרעילים, את הסחות הדעת, לחדד את הזהות ולזקק את הערכים שמובילים אותנו לעשייה בעולם הזה. כלים יעילים כדי לפתח מיומנויות כאלו מגיעים לרוב מעולמות רוחניים ויצירתיים. תרגול מיינדפולנס ומודעות לרגע הזה מאפשרת העצמה של החיבור ל”עצמי”, ולערכים שמובילים אותי ו”מיסוך” של רעשי רקע. תפילה, קריאה, יצירה, פעילות גופנית יכולים לספק תחושה דומה. כל אחד בדרכו יכול לפתוח במסע למחוזותיו הפנימיים. עצם המסע למחוזות אלה מעלה את החוסן הנפשי.

תפיסת עתיד:

אנחנו מזמינות אתכם לחשוב על היום הבא – חישבו מה הלאה? כי המשבר יעבור, והשאלה היא איך נרצה להיות אחריו וכיצד נבין מה מדויק לנו?

לפעמים ה”רעשים” מבחוץ גורמים לנו להצליח למקד טוב יותר את הדברים (הצרכים, הערכים, היעדים, המטרות, המאווים) שבפנים. במקרה שלנו, דווקא תחושת הסכנה והארעיות יכולה לסייע לנו להבין כיצד נעשה את הדבר הנכון לנו. איך נקשיב לעולם המשתנה בחוץ ונתאים את עצמנו למציאות המתעדכנת תדיר.

חמלה עצמית:

הפחד הוא טבעי, הרצון לא לעשות כלום הוא אנושי, אבל יש פה בחירה איך לקום בבוקר ואיך להמשיך את היום. כאשר אנחנו מלקים את עצמינו (“ידעתי שזה יקרה”, “איך יכול להיות ששוב לא הייתי אפקטיבית היום?”) אנחנו מוסיפים “סבל שניוני”) שאינו תורם לתחושת הרווחה (Well being) שלנו ובסופו של דבר אינו מקדם ואף עוצר אותנו מלהתפתח. נמצא כי בתקופות משבר והתמודדות עם שינוי אינטנסיבי מאוד עוזר לתרגל פרקטיקות של קבלה ( (acceptanceשל הדברים שאיננו יכולים לשנות – למשל כמות הזמן שיש לנו כעת לעבודה כשישנם ילדים בבית. וכן של חמלה עצמית (Self-Compassion) כלומר לסלוח לעצמי מהר גם על הימים שבהם לא  הספקתי את כל הדברים שתכננתי להספיק.

ניתן לתרגל חמלה עצמית בשלושה צעדים מעשיים:

מודעות לרגע הזה:

נביא את תשומת הלב למה שמתחרש כאן ועכשיו. נלחץ את הרגליים אל הקרקע, נשים לב לגב שמזדקף. ננשום באופן טבעי ונפנה את המודעות שלנו לנשימה. אם עולות מחשבות או רגשות נשים לב למחשבה שעולה אך לא “נסחף” איתה אלא נחזור להתמקד באויר הנכנס והיוצא בתהליך הנשימה.

ניזכר בהיותינו אנושיים:

נזכיר לעצמינו כי יש הרבה אנשים שמרגישים כמוני מה שאני חווה עכשיו טבעי ואנושי.

דיבור פנימי מיטיב:

אם אנחנו לא מרשים לאחרים לדבר עלינו בצורה שלילית, מדוע שנרשה לעצמינו?  האופן בו אנו מדברים לעצמינו משפיע ומעצב את התנהגותינו יותר מכפי שנרצה לתאר. בכל פעם שעולה לנו בראש קול שיפוטי, ביקורת עצמית, הלקאה עצמית או קול שקורא להתעלם מרגשות שליליים – ננסה להחליף אותו בדיבור פנימי רך, חיובי, מקבל, וחומל.

תרגול חמלה עצמית לא רק תורם לתחושת הרווחה הכללית, אלא גם ליכולתינו לתפקד בצורה יעילה וטובה יותר לאורך זמן בעבודה ובחיים האישיים תמיד, ובוודאי בעת משבר.

אז קדימה – לעבודה – ואנחנו מקוות שעכשיו 100 המטר שלנו נראים ארוכים ורחבים יותר.

על הכותבות: 

אורלי צדוק, פסיכולוגית תעסוקתית מומחית ומדריכה. בעלת ניסיון של כ-30 שנה בייעוץ קריירה בכלל, ויעוץ לאנשים עם הפרעת קשב בפרט. מנהלת מכון לתכנון וייעוץ קריירה בהוד השרון. מלמדת במסגרות שונות, כגון הג’וינט, מכללת תל אביב-יפו, חיל המודיעין, המשטרה ויועצת בקרנות של ביטוח לאומי. מכותבות הספר “מלקות לחירות”. מחברת הספר “הפקולטה למדעי הלקות” (בדפוס). לשעבר, חברת מועצת הפסיכולוגים במשרד הבריאות, הפסיכולוגית הראשית של שירות התעסוקה ומנהלת תכנית הגשטלט באוניברסיטת תל אביב.

מירב פירק, פסיכולוגית תעסוקתית מומחית במיון והערכת עובדים ובייעוץ קריירה. בעלת 10 שנות נסיון באבחון תעסוקתי ותהליכי קבלה לעבודה. מרצה ומנחת סדנאות בתחומי פיתוח קריירה ואבחון תעסוקתי למשאבי אנוש (באקדמיה ובארגונים). מלווה ארגונים מגוונים בתהליכי ייעוץ למנהלים ועובדים, ניהול ופיתוח קריירה, מתן כלים פסיכולוגיים לאבחון בראיונות עבודה וליווי מחלקות כוח אדם. מלווה לקוחות פרטיים בייעוץ קריירה, תהליכי הסבה, מיצוב בכניסה לתפקיד, הכנה לראיונות ותהליכי מיון והתמודדות עם כל משבר או דילמה תעסוקתית. מתגוררת בתל אביב ובעלת קליניקה פרטית בעיר.