לפני כמה ימים היה לי העונג להשתתף בכנס “מי נפחד מקפה מוות”, שנערך במכללה לאומנויות בנתניה. כשאני קוראת את מה שכתבתי, הצירוף של מוות ועונג נראה מוזר.

בכנס נוצר מפגש עם אנשים חכמים ואמיצים שמוכנים לפתוח את הלב לנושא המסובך הזה. היה מאתגר ומרתק.

קפה מוות הוא מונח שמלווה אותי כמה שנים.

אז מה זה בעצמם קפה מוות?

קפה מוות זו סדרת מפגשים, אותם יזם רופא שוויצרי. הוא איתר את הצורך של אנשים להיפגש ולדבר על הנושא “האסור” – על המוות. הוא הבין שהמוות הוא הטאבו האחרון שנשאר בחברה המערבית, חברה בה אפשר לדבר על הכול, הפרטיות בה היא כבר בלתי אפשרית והחשיפה היא שם המשחק, עד…. המוות – זה לא!

לארץ הביאה את הנושא פרופסור עמיה ליבליך. היא נתקלה במודעה בעיתון שמספר על המפגשים האלה והחליטה שזה מה שהיא רוצה לעשות. היא פנתה דרך הבלוג שלה לקבוצת אנשים והציעה להם להיפגש אצלה בבית ולדבר על המוות. התגובות היו מדהימות והקבוצות התמלאו במהרה. הייתה לי הזכות להשתתף בקבוצה השנייה, עליה נכתב גם ספר – “קפה מוות”.

באופן פלאי, כמו שלפעמים קורה בעולם הזה, באותה התקופה בה השתתפתי במפגשים, הקבוצה ליוותה אותי בליווי מות אבי ז”ל, שנפטר מחלת סרטן קשה. לא ידעתי שהוא יהיה חולה בזמן שנרשמתי לקבוצה, אך הליווי הזה היווה מקור תמיכה, הבנה, חמלה ואפשרות לעבור את המסע הקשה זה בדרך רכה ונכונה יותר.

שם למדתי את הערך של השיתוף והדיבור על הנושא, שם למדתי כמה אנשים שהולכים יחד את כברת הדרך הזאת יכולים לשנות את כל החוויה, שם למדתי שהתבוננות על הסופיות מקרוב יכולה להפחית את הפחד, לתת משמעות לחיים ולהעמיק את הקשרים.

במילים אחרות של למדתי איך ההתקרבות למוות יכולה לעזור לי להיות חיה יותר ומדויקת יותר במטרות שלי והמשכתי לעסוק בתחום במשך שנים ארוכות: השתתפות בסדנאות בכלל וסדנאות בטבע בפרט, קורס טיפול פלאטיבי וליווי לפני המוות, ליוויתי חברים שנפרדו מהורים ונועצים שחלו במחלות מסכנו חיים.

הזמן, כהרגלו, ממשיך לעבור והמשכתי לגעת בנושא באופנים שונים וכן מצאתי את עצמי שואלת “מה נקסט?”, מה הדבר הבא בו אני רוצה להיות מושקעת. תקופה לא קצרה הסתובבתי עם התהייה הזו, עם תחושה של ערפול ותסכול… ואז הגיע פתאום איזה שינוי.

פגשתי את דני, ממשתתפי סדנת “קפה מוות”, באירוע השקה של ספרו המצוין “הוספיסופיה” (חוכמת ההוספיס).

הוא שאל אותי אם אני מכירה מישהי שמוכנה להרים איתו מסע במדבר, על החיים ועל המוות. מסע בו המשתתפים מוזמנים לגעת בעצמם ובסביבה המיטיבה של הטבע, לחדד את החיבור שלהם לנושא סופיות החיים במטרה לבנות חיים עמוקים ומשמעותיים יותר.

מיד בלי הכנה מוקדמת אמרתי: “אני!”, ופתאום הכול התחבר לי, הערפול ואי הוודאות הפכו לחדוות עשייה, שמחה ויצירה.

אז גיבשנו סדנה נהדרת שהולכת להיות בצוקי דרגות, משקיפה על ים המוות, מתחת לכיפת הכוכבים, במיקום מושלם.

אנחנו מזמינים אתכם לבוא איתנו בתאריכים 18-20.3, לפגוש את עצמכם ואנשים כמוכם, במטרה לא לתת לחחים לחלוף סתם ככה, אלא לחיות אותם מתוך בחירה, בהירות וחידוד המטרות האישיות.

אם קראתם את זה והפוסט הרים בכם מיתר – אל תתעלמו מהסימן הזה

סימן שאתם צריכים להיות איתנו.