יום הזיכרון מעלה לתודעה הציבורית שלנו את כאבי השכול על אובדן בנותינו ובנינו במלחמות ובפעולות האיבה. מאחורי כל מי שנפל מסתתר סיפור על אדם שאהב, חלם, למד ואהב. לכל חייל שנפל או אזרח שנפגע בפעולת איבה יש משפחה שבאובדנו, משהו בה מת.

ביום הזיכרון נדמה שיש מקום בטוח ומכבד לתחושות הכאב והשכול שלנו במקום העבודה. יש יום בשנה שבו מותר לבכות בפומבי וכולם יבינו ויתנו לזה מקום. אבל השכול והכאב לא מרפים ולא נחבאים בשאר ימות השנה. נדמה שבימים אחרים, זה לא לגיטימי לבכות ולשתף בתחושות הקשות שלנו. בעבודה יש איזה תחושה שאין מקום לרגשות ובעבודה צריך להשקיע בביצוע כדי להיות עובד טוב. גם מעסיקים רבים מדגישים את מקומה של העבודה ולפעמים לא נותנים מקום לאני הפרטי שלנו. וכאן כמו בשיר של אתי אנקרי, שיר, אנו מבקשים משהו פשוט: שיר שיגע בי נקי. שישרוף אותי השקט. שיבלע אותי אמיתי שכל מי ששומע ירגיש איתי. שישמעו אלה שהלילה ישנים כי אני כאן ערה, בעיניים פקוחות אל הקיר. יש לנו כמיהה שאותם הישנים בלילה ישמעו אותנו כי אנו ערים בעיניים פקוחות ועינינו מסוגלים לישון. שירגישו איתנו. שלא נהיה לבד.

הספרות המחקרית מלמדת כי עובדים, עובדים בצורה טובה יותר כשישנה אוירה חיובית במקום העבודה הנותנת להם מקום כאנשים, בעלי רגשות ומכאובים. היום בתור מעסיקים יש לנו הזדמנות לשמוע למילות השיר המהדהדות של חוה אלברשטיין: כי כולנו, כן כולנו, כולנו רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו הולך מעימנו משהו מת בנו -ומשהו, נשאר איתו.