החלטתי לכתוב על הנושא הזה כי הוא על סדר היום וגם כי הוא חשוב.

מדוע על סדר היום? כי ישנו חוק שנכנס לתוקף, שמורה לכל הארגונים לשלב אנשים עם מוגבלויות במגוון מגזרים ותפקידים.

מדוע הנושא חשוב? כי בחברה מתוקנת, הזכות להשתלב במרחב הציבורי, להיות פעיל, למצות את הכוחות, היכולות, להרגיש תורם ולהירתם זוהי זכות בסיסית.

מימוש זכות זאת מהווה נדבך מרכזי בבריאות הנפשית והפיזית של כל אדם.

למימוש זכות זאת יש מגוון של חסמים:

ראשית, התפיסה והעמדה שלנו רואה באנשים עם מוגבלויות  קודם כל כ”מגבלה” ואחר כך כאנשים. לכולנו יש מוגבלויות אלו ואחרות, אך הרבה פעמים הן נסתרות מהעין.  קל לנו להיתפס למוגבלויות נראות או מוגדרות ולתת להם חשיבות מוגזמת. כולנו באופן טבעי לא אוהבים להיות קשורים לחולי ולמוגבלות.  אנחנו יודעים בתוכנו שהמעבר מהמקום השלם, הבריא, המתפקד למקום האחר יכול להיות מהיר, מפתיע ובעצם יכול לקרות כל רגע. זה מפחיד אותנו, אנחנו לא יודעים איך להתמודד, לכן תופסים מרחק, משליכים את החששות שלנו על האנשים שמזכירים לנו את הארעיות והמוגבלות.

שנית, יש מגבלות סביבתיות. הרבה פעמים שילוב אנשים אלו דורשת מהארגונים ומהמעסיקים התאמות במקום העבודה עצמו, דברים מהותיים כמו התאמה של שולחן או דלת והדברים המופשטים יותר כגון הדרכה שונה, אופן פיקוח שונה ניתוח ופירוק העבודה באופן מותאם וכדומה. מניסיון חלק גדול מהקשיים הם לאו דווקא בדברים עצמם שצריך לעשות אלא בחשש או הפחד מהאדם השונה. מה אפשר להגיד לו? מה אסור? האם הוא יפגע? האם אפשר לדבר אליו כמו כולם? גישה זו נוטה “לנפח” את הקשיים מעל ומעבר.

אני, כפסיכולוגית תעסוקתית שיצא לי ללוות ארגונים ואנשים באופן פרטני, דרך ביטוח לאומי ודרך תכנית מגמה לעתיד, יודעת להגיד שעם רצון טוב ומוטיבציה אפשר להתגבר על הפחדים והחששות משני הצדדים ולהגיע לשילוב מוצלח.

אז איך עושים את זה?

קודם כל, מבינים שהשילוב הזה הוא לטובת כולם. לא מדובר בטובה שארגון או חברה עושה לאנשים מסוימים.  אנשים אלו אינם רק בעלי מוגבלות, הם יכולים להיות בהחלט מצליחנים בעלי מוגבלות. יש להם איכויות, כישורים, מיומנויות בדיוק כמו לכל אחד אחר ולפעמים עצם המגבלה וההתמודדות איתה נותנים לאנשים אלו כוחות מיוחדים, לדוגמה יכולת השקעה מעל ומעבר, יכולת לפתור בעיות מורכבות, הכרת תודה וכד’.

מחקרים מראים שבחברות המשלבות אנשים עם מגבלה הרבה פעמים ישנה השפעה רחבה על כולם. הדבר יכול לבוא לידי ביטוי בשיתוף פעולה,  עזרה הדדית, אווירה בינאישית טובה ויחסים טובים יותר. מובן שאין פה כוונה לשלב אנשים בעיסוקים שלא מתאימים להם. כפסיכולוגית תעסוקתית ברור לי שהתאמה בין אדם לעיסוק, לדרישות ולסביבת העבודה היא כוח מוביל ולכן גם פה נדרש ניתוח עיסוק מדוקדק, הבנה של ליבת התפקיד, היכן אפשר להתגמש והיכן לא וכמובן, בדיקת ההתאמה של האדם לדרישות התפקיד. חשוב לשים לב שלפעמים מה שאנחנו חושבים כדרישה בלתי ניתנת לערעור של התפקיד היא בעצם דרישה שאפשר להתגמש איתה, חשוב לשמור על ראש פתוח.

בלוג זה הוא בעצם קריאה לאנשים עם מגבלה לא להתייאש! לשנס מותניים, לראות שהממשלה פה פתחה להם דלת ולנצל את ההזדמנות ולארגונים גדולים כקטנים, ציבוריים כפרטיים לענות לאתגר ולעשות צעד נוסף בהפיכת ההון האנושי שלהם למגוון יותר.   לכל הדעות צעד זה מאתגר, אך תורם ליעילות של הארגון.