עולם העבודה משתנה את זאת כולנו יודעים. עבודות הולכות ונעלמות ובקרוב לא נצטרך לנהוג, ללכת לבנק, להזמין או לקנות דברים בסופר, כל אלה יעשו בשבילנו. אז עם מה זה משאיר אותנו?

היום אנחנו כבר לא יוצאים מהבית כדי לראות סרטים או כדי לערוך קניות, מדברים עם חברינו בכל העולם ע”י לחיצת כפתור מהספה וגם מטפלים בכל החשבונות שלנו. מהסמארטפון שלנו אנחנו מוציאים הזמנות, הודעות, יכולים גם לערוך סרטים, הצורך שלנו בשירותים חיצוניים הולך ויורד ואנחנו יודעים לעשות הרבה יותר דברים לבד.

‏מי עוד זוכר שפעם היינו צריכים לבקש ממזכירה שתדפיס לנו את המכתב, חלבן שיביא לנו את החלב או להזמין תופרת שהיא תתפור לנו את הבגדים, כל זה שייך לעבר. אנחנו עדיין נותנים את ההוראות ולוחצים על הכפתור ובקרוב גם זה יגמר כי המכשירים עוברים לדבר אחד עם השני ולהבין את הצרכים שלנו לפני שאנחנו נבין אותם ולדאוג שהם ימולאו.

אז מה נשאר לנו לעשות?

איזה עבודות נשארו לנו? ושאלה אף יותר חשובה ומה נעשה כדי למצוא משמעות? הרי שנים רבות המשמעות אשר נגזרה מהעבודה, האתיקה הפרוטסטנטית לימדה אותנו שלעבוד זה חשוב וזה אפילו נוגע באלוהות. גם פרויד לימד אותנו שעבודה ואהבה הם תכלית החיים, ואנחנו למדנו לעבוד כל כך קשה שבדרך שכחנו את האהבה, גם את האהבה לקרובים לנו וגם להכניס את האהבה והרגש לתוך מקום העבודה. הרי העולם היום הולך לכיוון הטכנולוגי! הכל נעשה ממוחשב בתחום הזה יש תקרה של משרות, אז מה נעשה עם הרגש והאהבה?

הרבה אנשים שבאים אליי לייעוץ שמעוניינים בפסיכולוג תעסוקתי  ובייעוץ התעסוקתי באים בתחושה של אין מוצא ואין אופציות. הם מרגישים שטכנולוגיה הינה חזית הכלי, ומה שנשאר זה רק ללכת ללמוד את התחום הזה. כמובן שזה תחום נהדר עבור האנשים שאוהבים אותו ונמשכים אליו. אך מה לגבי שאר האנשים שבעבר עבדו במענה טלפוני, בבנקים, בחנויות, מה אתם?

‏לדעתי יש מקום לאופטימיות כי דווקא השחרור של כולנו מהעבודות הרוטיניות שיכולות להיעשות על ידי מכונות, יכולה להיות הזדמנות. מדובר בעבודות שאין בהם צורך להפעיל את הראש, ליצור, לערב רגשות. אז אולי טוב שלא נצטרך לעשות אותם יותר, אולי לא צריך לפחד אלא לחבק את ההזדמנות להתקדם. העולם הולך למקום של ‏יותר משמעות, של טשטוש הגבולות בין פנאי לעבודה, של עשיית דברים מתוך בחירה ורצון ולא מתוך הכרח,

‏הכוונה שעבודות ידרשו רגש, חשיבה ויצירה שגם היא בסופו של דבר מבוססת על רגש ולא הגיון. עבודה שיש בה קשר לאנשים אחרים שיש בה אכפתיות שיש ונתינה ואכן מירב מחקרים מצבעים על כך שתחושת משמעות הרבה פעמים נגזרת מנתינה לאהובים שלנו.

‏

אז למה לא להפוך את הכוח הזה שנותן משמעות לעבודה?

נראה שהעתיד מלא בעבודות המאפשרות יצירתיות והדורשות קשר בין אישי, יזדקק ליותר עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, רופאים כל אותם דברים שבנויים על קשר אישי.

‏ואולי שם טמון העתיד ולא רק במחשבים.
ועוד נקודה למחשבה: מי אמר שצריכים לעבוד שישה ימים בשבוע, שמונה שעות ביום? מי אמר שאי אפשר שחלק מהכלכלה תהיה מבוססת על סחר חליפין? כבר היום זה קיים באופן חלקי ברשתות החברתיות.  אנחנו נתחיל למצוא משמעות לא רק בעבודה אלא בדברים אחרים, אולי בכל הטכנולוגיה הזאת, עם כל הפחד בקשיים יש גם הרבה הזדמנויות, לא רק לחיים נוחים יותר אלא גם בחיים משמעותיים יותר.

תחשבו על זה.

שלכם, אורלי צדוק 🙂