כולנו התעוררנו ב7/10 אל הבלתי נתפס ולא יאומן, ומאז נראה שחיי כולנו במדינה זו השתנו.
אנו עסוקים בעיכול הבלתי ניתן לעיכול, בניסיון לשיום והבנה של הפגיעה שהשאירה אותנו ללא מילים, בניסיון לנהל שגרה במצב שהמילה ‘שגרה’ רחוקה ממנו מזרח ממערב.
בתוך כל הסערה הזאת, בתוך כל העיסוק בשאלות הבסיסיות של חיים ומוות והאפשרות לאמון במערכות ובבני האדם, אנו ממשיכים את החיים ובין השאר את חיי העבודה שלנו, לפחות מנסים.

לחלק מהאנשים רצף העבודה נקרע והתנפץ, אם זה כי נאלצו להתפנות ממקום מגוריהם, מקום עבודה נסגר או נפגע או לחלופין חיילים רבים שעבודתם המסוכנת כיום היא להיות בחזית ולהילחם.
לחלק מהאנשים, שלכאורה השגרה המשיכה, היא בעצם לא המשיכה כ’שגרה’; בין אם אימהות שמנסות לתמרן בין ילדים בבית לעבודה מרחוק, מקומות שעברו לעבודה חלקית או מאומצת בעקבות הדרישות, אנשים שיצאו או הוצאו לחל”ת או שמא מקום עבודתם נסגר וכדומה..
בנוסף, רבים מאיתנו התגייסו לעורף ומתנדבים במסגרות השונות. תופעה מרגשת אשר גם היא בעצם חלק מעולם העבודה ומשנה את היום-יום השגרתי.

אז מה בעצם נכון לעשות בתקופה זו?

ראשית, חשוב לציין שאין שום צעד, שום שיטה, שמתאימה לכולם. כל אחד ואחת צריך/ה לבחור את הדבר המתאים לתחושתו/ה, וגם דבר זה ישתנה משבוע לשבוע ומחודש לחודש.
במילים אחרות, יש להגיע לקבלה של אי היציבות כיציבות החדשה וראיית ההשתנות כדבר קבוע בחיינו בתקופה זו.

ובכל זאת, כמה מחשבות על האפשרות להתארגן ולהיתרם בתקופה זו:

1. קבלה של הקיים – “זה מה שיש” כמאמר הבודהיזם, או כמו שסבתא שלי נהגה להגיד “אנחנו במצב הזה”- זה משפט פשוט אך לחיות לאורו אינה משימה פשוטה; זה לוותר על מה היה אמור / צריך להיות, לוותר על ההתעסקות ב’למה לא הוגן כל מה שמתרחש’ ועל הניסיון להיאחז במציאות שהייתה או לדחוף למציאות בה אנו מעוניינים להיות. ניסיון זה לעתים אינו מודע, לדוג’: היאחזות בחדשות- לכאורה התנהגות רציונלית אשר מייצגת את הרצון למחוברות ולידע, אך מאידך טומנת בתוכה במידה קיצונית את הרצון לשנות את המציאות. כלומר, איזו פנטזיה שאם אראה את הדברים שוב ושוב אולי הם ישתנו.
   בתקופה זו עלינו להגמיש את היכולת להכיל את האמביוולנטיות; לקבל את העובדה שאיננו במיטבנו, שמצבי הרוח שלנו משתנים גם בהתאם לידיעות המגיעות לפתחינו, ויחד עם זאת לעשות מה שניתן על מנת לשמור על תפקוד, נתינה וסדר יום לטובתנו ולטובת הסובבים אותנו.
2. מומלץ לקחת את התקופה הזו כאפשרות להתבוננות – הטלטלה יכולה לתת עדשה בהירה וזווית חדשה כל אחד על עצמו; הבנה מה חשוב לי באמת בתקופה הזו, במה אני מעוניין להשקיע. אלה מייצגים את הערכים שלי – אם זה בעצמי, במשפחה, בעבודה, בנתינה, בפעילות חברתית, בהפגנות. או שמא אם זה בלמידה של הסיטואציה הזו או העמקה בהיבט הפוליטי או הטראומטי וכדומה.
   זו גם הזדמנות ללמוד על מקורות הכוח שלנו ונקודות החולשה; מה בונה או מחזק אותנו ברמה הקוגניטיבית, הרגשית וההתנהגותית, ומנגד, מה לוקח לנו כוחות, מרוקן אותנו ומסיט מהדרך.
   זו הזדמנות ללמידה, חידוד ודיוק המציאות באופן שנכון לכל אחד. בהתאם להיבט זה, אני שומעת לאחרונה מנועצים ופציינטים רבים על חידוד הקשר עם אנשי סביבתם והבנה אלו קשרים מזינים ונותנים אנרגיה ואלו פחות.
3. התקופה יכולה להוות הזדמנות להתפתחות – אנו יכולים לגלות בעצמנו כוחות חדשים. מחד גיסא, תקופות משבר יכולות להפוך לטראומה מתמשכת, אך מאידך, באותה מידה יכולות להוביל לצמיחה, גדילה והתפתחות. המושג בספרות נקרא Post-Traumatic Growth PTG)), קרי צמיחה פוסט טראומטית, מושג אשר הוטבע לראשונה בשנות ה90 בתיאוריה של ריצ’רד טדסקי ולורנס קלהון (Tedeschi & Calhoun, 1990). PTG היא השינוי הפסיכולוגי החיובי שחלק מהאנשים חווים לאחר משבר חיים או אירוע טראומטי. PTG אינה מכחישה מצוקה עמוקה, אלא טוענת כי מצוקה יכולה לגרום לשינויים חיוביים בהבנת עצמך, אחרים והעולם.
   אין ספק שראינו זאת במעשי גבורה של אנשים אשר פעלו בצורה יוצאת דופן, באופן שלא תיארו לעצמם שהם מסוגלים אליהם. ברמה הלאומית, הוקמו מרכזי התנדבות, התבצעו פעילויות של החברה האזרחית שמילאו ועדיין ממלאים חסרים של הממשלה והרשויות באופן שלא יאומן – ישנם הרבה כוחות ויכולות שהתגלו עקב המשבר (לדוג’ המידע שהושג על החטופים ע”י החברה האזרחית היה מהיר יותר ביחס לממשלה).

לסיכום,

טענתי היא, שאם לא נשקע לעצב, אלא נקבל את המצב הלא פשוט לעיכול ותוך כדי נתבונן בעצמנו ונכיר במקורות הכוח שלנו, נוכל לגלות הזדמנות לצמוח בזמן המשבר. אני מזמינה כל אחד ואחת להסתכל ולראות אלו דברים חדשים שלא נעשו בעבר, נעשו בשבועות האחרונים, והאם ישנם צדדים נוספים שרוצה לפתח, שלא נלקחו בחשבון בעבר, ולשלב אותם באורח החיים כיום.
המודעות לכוחות וליכולות, לאלו החדשים שהצטרפו לישנים, יכולה להוות תשתית לחיים בכלל ולניהול קריירה בפרט. אפשרי שתקופה זו תוביל לחשיבה מחדש על קריירה או על חלוקת משאבים בין הבית לעבודה לשדות של התנדבות וכל דבר אחר.

אם אתם מרגישים שרוצים להתייעץ בנושא שינוי מסלול, מוזמנים להתייעץ עם איש מקצוע, להשתמש בקשר בונה ואמפתי על מנת להתפתח. ההיעזרות באיש מקצוע יכולה להוות הדבר החדש שתעשו בתקופה זו, גם אם לא עשיתם זאת בעבר.
מאחלת בהצלחה רבה ושתמצאו את דרככם הנכונה ביותר בתקופה זו.

אורלי צדוק

פסיכולוגית תעסוקתית מומחית ומדריכה. בעלת ניסיון של כ-30 שנה בייעוץ קריירה בכלל, וייעוץ לאנשים עם הפרעת קשב בפרט. בעלת קליניקה לייעוץ וטיפול בתחום הלימודים והקריירה בהוד השרון. מרצה באוניברסיטת רייכמן. חברת וועד מנהל בהסתדרות הפסיכולוגים ובעמותת עמית לדרך. פרסמה יחד עם ד”ר אורית דהן את הספרים- מ”לקות לחירות” ו”הפקולטה למדעי הלקות”. לשעבר, חברת מועצת הפסיכולוגים במשרד הבריאות, הפסיכולוגית הראשית של שירות התעסוקה, מרצה במכללה האקדמית תל אביב-יפו ומנהלת תכנית הגשטלט באוניברסיטת תל אביב.

Calhoun, L. G., & Tedeschi, R. G. (1990). Positive aspects of critical life problems: Recollections of grief. Omega-Journal of Death and Dying, 20(4), 265-272.‏